מהתקשורת

בגיל 35 החלה לעסוק באיור. היא לקחה איתה עיפרון ומחברת לכל מקום, ולמדה קליגרפיה (אמנות הכתיבה הקישוטית) בארה”ב. נטייה תורשתית, כנראה: “סבא שלי היה מקשט ספרי תורה ומגילות”, היא מספרת. האמנות הפכה עבורה למפלט מקצב החיים הגבוה.

במהלך פעילותה על גבול טיבט היא התרשמה מהעושר הצבעוני של האזור וכשחזרה לארץ החלה ללמוד ציור על קנבס. ואולם, עיסוקה כמנתחת בכירה תפס את כל זמנה, ובמשך כחמש שנים היא נאלצה להניח בצד את מברשות הציור.

לפני כחצי שנה – בסגר הראשון, שבו נאלצה להפסיק לנתח והמרכז הרפואי הושבת לזמן מה – נטלה שוב את המכחול. תחושת חוסר היציבות העניקה לה השראה.

עידן הקורונה לא פסח על תחום ההתמחות הרפואית שלה. “דרך העיניים ניתן להבין את המצוקות הפיזיות והנפשיות של הגוף”, היא אומרת. לדבריה, נוסף על אובדן חוש הריח והטעם, “עיניים אדומות הן תסמין חדש של הקורונה”.

עוד היא אומרת כי מגפת קוצר הראייה בעולם המערבי ובישראל תחריף בגלל הקורונה. “השהייה הממושכת בבתים מול המסכים, הלמידה והעבודה מרחוק עלולים להחריף את התופעה”, היא מדגישה.

בתערוכה היא מציגה 35 יצירות – 12 צילומים ו־23 ציורים. ארבעה מהם ציירה במהלך הסגר הראשון, ועשרה אחריו.

מה תעשי עם הכספים ממכירת התמונות?

“אני מתפרנסת בכבוד ממקצועי כרופאה. את ההכנסות ממכירת התמונות אתרום למטרות חברתיות”.